הטבות והנחות

פרסום חינם



כסף קל תמורת צפייה באימיילים, פרסום באינטרנט במחיר אטרקטיבי, תרומות לעמותות
קבלת כסף קל    פרסום אצלנו    הטבות ומבצעים    תרומה ועמותות    כלים

משנאת ישראל לאנטישמיות

משנאת ישראל לאנטישמיות

נכתב ע"י אבי ו. ב‏יום שלישי ‏30 ‏אוגוסט ‏2011

6429 צפיות

שיעור 1 – מבוא
מהי אנטישמיות?
המונח אנטישמיות מציין שנאת יהודים. הפירוש המילולי של המונח הוא "נגד השמיים", דהיינו, שנאה כלפי כל העמים ממוצא שמי, אשר עמם נמנים, בין היתר, היהודים והעברים (שמיים הן צאצאיו של שם בן נח). בפועל, המושג אנטישמיות משמש לציון שנאת יהודים בלבד והוא מעולם לא שימש לציון שנאה כלפי עמים שמיים אחרים.
יש קושי להגדיר את המונח היות והאנטישמיות תלויה בהקשרים רבים: כלכליים, מדיניים, דתיים. במידה ותינתן הגדרה ממוקדת מדי – לא יוכלו להכליל בה דברים שיכול והם גם יכולים להיכלל בה (כמו פגיעה ביהודים / לא יהודים). בנוסף, האופן בו "משליכים" את המונח על אירועים שונים הנו בעייתי גם כן.
וויליאם מאר לוקח את המונח עצמו ואומר שאין לו שנאה כלפי היהודים – "אני לא שונא יהודים, אני שונא את התפיסה של היהדות / של השמיים באופן כללי.
לפי המדרש המוצג השנאה ליהודים היא שנאה טוטאלית – הם כל הזמן חושבים רק על איך ניתן לפגוע ביהודים. גישה זו מדגישה שקיימת שנאה כלפיי יהודים ולא יהודים הקיימת בתוך המיתולוגיה היהודית.

שיעור 2 מיתוס מול היסטוריה
המונחים "מיתוס" ו"היסטוריה" – מתייחסים ל"סיפור"
מיתוס = בדיה / שקר היסטוריה = אמת / ידע
זוהי חלוקה קלאסית שבוצעה במשך ההיסטוריה > "מיתוס מול מציאות".
היכן צמחה ההבחנה? נתחיל מ"משל המערה" של אפלטון: קבוצת אסירים שקשורים בתוך המערה, כאשר פניהם אל הקיר (הם לא יכולים לראות דבר פרט לקיר), מאחוריהם יש קיר לבנים ומאחורי הקיר ישנה קבוצה של אנשים אשר מרימים אובייקטים מסוימים, מאחורי אותם אנשים בוערת אש. מה שאותם אסירים רואים בשל האש והצל של אותם אנשים הוא צל על הקיר. האסירים אינם רואים דבר מלבד הצללים וזהו כל עולמם. כאשר מורם פסל של פסלים, הם מכירים את הצל של הפסל והם לא רואים את האובייקט עצמו. יום אחד משתחרר אחד האסירים ובאופן לא רצוני הוא יוצא החוצה, נגד רצונו, וכאשר הוא יוצא החוצה, ולאחר שעיניו מתרגלות לאור השמש, הוא מבחין במציאות: הוא רואה את האובייקטים שמסביבו ומבדיל בין הדבר האמיתי לבין הצללים שהוא ראה במערה. הוא מבין שמה שקיים במערה הוא שקר, התרחקות נוראית מהאמת. כשם שהוא לא רצה לצאת מהמערה, כך הוא לא רצה לחזור לחיות במערה, בחיי שקר; אותו הכוח שדחף אותו לצאת מהמערה, הוא שדוחף אות חזרה ואז הוא מספר להם את מה שראה בחוץ. אפלטון אומר שהאסירים שנותרו בפנים, לא יאמינו לאותו אסיר שחזר ואולי אף יהרגו אותו בשל אמונתם כי הוא משקר.
הנמשל: עורך את ההבחנה שבין העולם האמיתי לבין עולם הצללים. העולם שנמצא מחוץ למערה, הוא עולם הלוגוס, ההיגיון. באמצעותו ניתן להגיע לאמת של הדברים ולמציאות כפי שהיא. העולם שבתוך המערה הוא עולם המיתוס – עולם הצללים, שמספרים לנו אלגוריות על הדברים השקריים.
מיתוס והיסטוריה – שתי צורות של סיפור
הסיפור המיתי – מתמקד בהענקת משמעות. מה הסיפור מספר לנו? אלו חוויות הוא גורם לנו להרגיש?
הסיפור ההיסטורי – מתאר את העבר כמו שהוא (היה / לא היה, אמת / שקר). תיאור מדעי של עובדות.
"טבע הדברים" מול ביקורת / שאלה
פרספקטיבה המיתית רואה את הדברים כמובנים מאליהם, כ"טבע הדברים". לעומת זאת הפרספקטיבה ההיסטורית רואה את השאלות, את הטלת הספק.
לפי הרב אברהם קורמן שנאת היהודים היא כשם זריחת השמש > אין שום דבר רציונאלי. כשם ששונאים את המכוער בשל כיעורו, כך שונאים את היהודי. לעומת זאת במאמר של אברהם שרון (1944) לדבריו האנטישמיות נובעת מעצם יציאת היהודים אל הגלות. השנאה ליהודים תלויה בירידתם לגלות.
המיתוס מתאר את הסיפור של שנאת ישראל כמקשה אחת. ניתן לראות זאת במשפט: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". זהו דבר תמידי, המתגלגל מדור לדור. אין רצון להבחין בין תקופות שונות, ארועים שונים.
בשיח ציבורי, לא מצופה לתאר את האירוע בהתמקדות לתקופות ואירועים והוא נוקט בפרספקטיבה מיתית.

המסורת אל מול הפוליטי
הפוליטי מדגיש את ההיבט של האחריות האנושית לקבל החלטות ולא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם.
הבחנה אל מול אנכרוניזם
ניסיון להסתכל על הדברים במבט מבחין, לבין הניסיון להסתכל על הדברים במבט כולל.
אברהם מלמד: המושג "גזענות" התפתח רק בעת המודרנית ועל כן לא ניתן לקשור אותו לכתבים אשר נכתבו בזמן שהמושג עוד לא היה קיים. גם אם היום הדברים נשמעים כגזעניים, אין זה נכון, כי הרי בתקופה בה נכתבו לא היה מושג כזה.
דוד פלוסר: השימוש במונח "אנטישמיות" אינו יכול לכלול מקרים בהם המושג, שרק הוכר במאה ה-19, יכול היה להיות קיים. הוא רואה את המן הרשע כאנטישמי, למרות שהמונח הוכר לאחר מכן.
הרצל (מדינת היהודים): מנסה לראות את ההבחנה בין תקופת הזמן בה הוא נמצא לבין תקופות אחרות.
מיתוס היסטוריה
משמעות / חוויה תיאור המציאות (העבר)
"טבע הדברים", המובן מאליו ביקורת / שאלה
הדומה – האחדה של התקופות השונה – ה"פרטים הקטנים"
המסורת – קבלת העבר ללא ערעור הפוליטי – הפעולה האנושית
אנכרוניזם – התעלמות מהזמן הבחנה – שימוש מדויק בהגדרות


שיעור 3 המיתוס היהודי: יעקב ועשו חלק 1
פְשט – הסיפור המקראי ללא פרשנות. בסיפור יעקב ועשו, הפשט המקראי מתאר מאבק בין אחים ואין בו הבחנה ברורה, "צדיק" ו"רשע", בין האחים.
מדרש – כלי פרשני שנוצר בידי חכמים יהודים בין המאה ה-2 למאה ה-5. המדרש נותן לפְשט המקרא את כיוונו היהודי.
מניעי המדרש:
 הפונקציה המרכזית של המדרש היא פרשנות המקרא.
 המדרש משמש גם ככלי אלגורי באמצעותו ביקשו חכמים להדריך ולחנך את שומעי לקחם ולחזק את אמונתם.
 מילוי פערים – ניצול פער אינפורמטיבי בפשט המקראי בכדיי ליצוק לתוכו פרשנות ולקח. הפער האינפורמטיבי בא לידי ביטוי בעיקר כאשר המקרא מתאר אירוע / דו-שיח באופן חסר או באופן מפורט מידי.
"מקרא מורחב" > כלל הפרשנויות יצרו מקרא מורחב של "דבר האל" שנאמרו לעם ישראל. הפרשנות המדרשית מרחיבה / משכתבת את הפשט. הוא ראשית המיתוס היהודי על אודות סיפור שנאת ישראל.
חז"ל יצרו את סיפור המיתוס מתוך הפְשט ובמידה מסוימת בניגוד לפְשט. סיפור יעקב ועשו, לאחר פירשום של חז"ל הפך להיות הסיפור הראשון המתייחס לשנאת ישראל.
מילוי פערים אינפורמטיביים בטקסט המקראי
"ויאמר קין, אל הבל אחיו; ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד,ח)
כאשר קיים פער לא ברור בסיפור, כמו בדוגמא זו, נכנסו חז"ל ונתנו משמעות שמעבה ומפתחת את הטקסט. היות ולא היה ברור מן הטקסט מה הייתה הסיבה בגינה הרג קין את הבל, הם הוסיפו פירוש משלהם לסיבה > מהמדרש שלהם ניתן להבין כי קין והבל החליטו, היות והיו רק שניהם בעולם, כי הם מחלקים הכל לשניים: אחד ייקח את הקרקעות והשני את המטלטלין. לאחר שהחליטו זאת, רצח קין את הבל בשל חילוקי דעות.
חז"ל הפכו את סיפור יעקב ועשו ויצרו ממנו את המיתוס של שנאת ישראל.
מבנה הסיפור המקראי (בראשית כה, כז, לג)
לידה בשל עקרותו של רבקה, פנה יצחק לאלוהים וביקש את עזרתו והיא הרתה. בעת ההיריון הרגישה רבקה כי משהו אינו רגיל ובפנייתה לאלוהים התברר לה כי היא נושאת תאומים: "שני גויים בבטנך, ושני לאמים, ממעייך יפרדו" > אלוהים אמר לרבקה שהתאומים יהיו אויבים וכי יהיו שייכים לשני לאומים שונים. בנוסף, אמר לה כי הבכור יעבוד את האח הצעיר.
מאבק בכורה יצחק אהב את עשו כי היה איש שדה, רבקה העדיפה את יעקב ללא סיבה מיוחדת (יצחק אהב את עשו כי הביא לו את תוצרתו). באחד הימים הכין יעקב נזיד עדשים וכאשר חזר עשו מן השדה, הוא ביקש ממנו שייתן לו מהנזיד. יעקב ביקש בתמורה לנזיד את בכורתו של עשו: "מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו, הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. ויאמר יעקב, השבעה לי כיום, וישבע לו. וימכור את בכורתו ליעקב. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, ויאכל וישת, ויקם וילך; ויבז עשו את הבכורה".
גנבת הברכות יצחק אמר לעשו כי הוא עומד למות וביקש ממנו כי ילך לצוד ויביא אליו את הצייד ואז הוא ייתן לו ברכות לפני מותו. רבקה שמעה את הדברים וניצלה את הזמן בו עשו יצא לצוד וקראה ליעקב וסיפרה לו על דבריו יצחק. היא הציעה לו כי הוא ילך ויביא מטעמים וייכנס למאהל של יצחק במקום עשו ויקבל את הברכות בעורמה (יצחק היה עיוור כך שלא יכול היה להבחין ביניהם). כאשר יעקב נכנס לאוהל של יצחק, יצחק חשד שאין הוא עשו וביקש ממנו להתקרב אליו, כדי שיוכל להרגיש אם אכן הוא עשו ולא יעקב אשר מרמה אותו. רבקה ציידה את יעקב בבגדיו של עשו בעוד מועד וכך יצחק האמין כי זהו עשו וברך את יעקב.
פגישה ופיוס לאחר המקרה, נפרדו האחים למספר שנים וכאשר חזר עשו, יעקב היה בטוח כי המקרה שקרה שנים קודם לכן יביא את עשו לידי מלחמה – עשו הגיע מלווה ב-400 אנשים. יעקב חצץ את הדרך בינו לבין עשו לפי מדרג אהבתו: הכי רחוקות ממנו היו השפחות וילדיהן, לאחר מכן הציב את לאה וילדיה ואז את רחל ואת יוסף: "וישם את השפחות ואת ילדיהן, ראשונה; ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים" (הביטוי "אחרון אחרון חביב" מתאים למקרה > הוא הציב את רחל ויוסף שהיו מועדפים עליו הכי קרובים אליו ובהתאמה, הכי רחוקים מעשו). בסופו של דבר האחים התפייסו.

שיעור 4 המיתוס היהודי: יעקב ועשו חלק 2
מקרא מורחב – גנבת הברכות
"ויבא אל אביו, ויאמר אבי ויאמר הנני מי אתה בני? ויאמר יעקב אל אביו: אנכי עשו בכרך, עשיתי כאשר דיברת אלי..."
חז"ל הרחיבו את הפסוק ושינו אותו באמצעות ההרחבה לחלוטין > "אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות אבל עשו בכרך". בעצם הכנסת המילים הנוספות, הם מורידים את אשמתו של יעקב בכל הנוגע לכך ששיקר לאביו.
מקרא מורחב – פגישה
"וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צווארו וישקהו ויבכו". חז"ל מרחיבים את הפסוק ואומרים כי כאשר עשו נשק לצווארו של יעקב הוא בעצם רצה לנשוך אותו ולהרוג אותו. בהתייחסם למילה "ויבכו" הם אומרים כי עשו בוכה כי לא הצליח להרוג את יעקב ויעקב בוכה מהפחד שעשו יחזור וינסה להורגו.
קריאה טיפולוגית יצירת קשר פרשני בין אירוע היסטורי לבין הסיפור המקראי. הפרשנות הטיפולוגית רואה בסיפורי המקרא ובדמויות הפועלות בו, סמלים או סימנים המרמזים על העתיד או כאלו המוציאים את מהלך קורות הימים מהכוח אל הפועל. בעקבות הקריאה הטיפולוגית של חז"ל ופרשנים יהודיים מימה"ב, זוהתה דמותו של עשו עם אדום, רומי והנצרות.
"מעשה אבות סימן לבנים" – מה שקרה לאבות, זה סימן למה שיקרה גם לבנים. ישנן כמה אפשרויות להבנת המשפט:
1) הטקסט המקראי מגלם את סיפור עתיד העם > סיפור יעקב ועשו הוא תמצית של מה שעתיד לקרות לעם ישראל
2) פעולות האבות נועדו לקבוע את עתיד בניהם > התנהגות מסוימת של האבות, עתידה לקבוע את עתיד הבנים.
עשו – אדום – רומי – נצרות
המקרא בעצמו יוצר את הטיפולוגיה. עשו מסמל עם מסוים: "ואלה תולדות עשו הוא אדום". המקרא יוצר את הקשר בין עשו לבין אדום. לאחר מכן, הפך המקרא את עשו לבן רומי: "...יצאה בת קול ואמרה לו [לטיטוס] רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע..." ובנוסף "והידיים ידי עשו" > זו מלכות רומי הרשעה שהחריבה את ביתנו (בית המקדש)..."
שנים לאחר מכן הרמב"ן אומר: "כי האדומים הם היו הטועים ראשונה אחרי האיש (ישו), שטען שהוא המשיח, וטענו על גם באלוהות.... ולכן תחשב רומי ואדום מלכות אחת אף על פי שהם אומות שונות.. בהיותם על דעה אחת..." אין קישור אתני בין אדום לבין רומא, אלא קשר רעיוני.
בעת המודרנית, משתמש ח.נ ביאליק בפרשנות ומנציח את הטיפולוגיה שבין עשו ויעקב.
"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" – אמרה המיוחסת לרשב"י בפרשנותו את נשיקת עשו ליעקב. הפרשנות הרווחת לאמרה זו רואה בשנאת עשו (הגוי) ליעקב (יהודי) שנאה קבועה שאינה משתנה ושאינה תלויה במעשיו של יעקב (היהודי). במילים אחרות, שנאת הגוי היא שנאה לא רציונאלית.

שיעור 5 המיתוס היהודי: ישראל ועמלק
מבנה הסיפור המקראי
המפגש הראשון "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים... כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שמות יז ח; טז) – בעקבות המלחמה אלוהים נשבע כי תהיה לו מלחמה עם עמלק כל דור ודור. "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים, לא תשכח" (דברים כה, יט)
המפגש השני "לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה איש ועד אישה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" (ציווי של שמואל אל שאול – שמואל א' טו,ג) בעקבות אי קיום הצו במלואו (הוא חמל על הצאן והבקר ועל מלך עמלק, הגג) הוא איבד את המלוכה, וזו עברה לשבט יהודה – לדוד.
המפגש השלישי "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" (אסתר ג,יג). זה היה רצונו של המן לגבי הריגת היהודים.
מהן הסיבות למלחמה?
1) שנאה סתמית – עמלק הגיע במיוחד כדי להילחם עם עַם ישראל וללא סיבה מסוימת. היה צריך לחצות כ2000 ק"מ. לפי המדרש אין שום סיבה לשנאת עמלק את ישראל. "כזבוב שהוא להוט אחר המכה".
2) המשך מאבק הבכורה – עמלק הוא נכדו הביולוגי של עשו וזה ממשיך את מאבק הבכורה שלו מול יעקב דרך נכדו.
3) עונש על מעשי עם ישראל – גורסת שהסיבה שעמלק נלחם בישראל היא שעם ישראל חוטא ועמלק בעצם מהווה את העונש. עמלק הוא סמל לכך שבוצעה עבירה.
"תמחה את זכר עמלק" – מדוע הציווי גורף כ"כ? המדרש במספר מקומות מנסה למצוא רמזים לעונש שנקבע לעמלק ע"י אלוהים: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים" (דברים כה, יח) – המילה "קרך" מתייחסת לאויב הראשון – קירר אותך לפני אחרים. משל לאמבטיה רותחת שלא היה בריה יכולה לרדת בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, ולמרות שנכווה, קירר אותה לפני אחרים. הנמשל: כל העמים אשר ראו את הניסים שחווה עם ישראל, פחדו מעם ישראל ואז בא עמלק והוא לא פחד – הוא הקריב את עצמו על מנת שהעמים האחרים יראו כי עם ישראל אינו אויב מפחיד כ"כ.


האם הייתה דילמה מוסרית?
"לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה איש ועד אישה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור". מדרש שנכתב בעקבות ציווי שמואל: שאול אמר "... הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה?....." הדילמה המוסרית קיימת בדברי חז"ל.
משל העגלה הערופה מתקשר לנוהג שהיה קיים כאשר נמצא חלל שלא היה ידוע מי רצחו: היו מחפשים את הישוב הקרוב ביותר לגופה וקוראים לחכמי היישוב. אלה היו מביאים עגלה צעירה ועורפים את ראשה ליד נחל. לאחר מכן הם היו שוטפים את ידיהם בנחל ומנקים את כפיהם מהמשעה – הם בעצם לקחו אחריות על המעשה אך לא לקחו את האשמה עליו.
שאול עשה גזירה שווה: התורה עושה סיפור מאד גדול ממציאת חלל אחד, ובכל זאת הוא צווה לרצוח את כל אנשי וחיות עמלק. הוא מעלה פקפוק ראשוני בצו הכ"כ טוטאלי שניתן לו.

טיפולוגיה
"ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלוהים בידי... מלחמה לה' בעמלק מדור לדור" (שמות יז) הדגש שהושם על המלה "מחר" מאפשר קריאת השורה בשני אופנים, לפי מיקום הפיסוק: ".... צא והלחם בעמלק מחר. אנכי ניצב...." או לחילופין: ".... צא והלחם. מחר אנכי ניצב....."
טיפולוגיה אתנית – "זרע עמלק"
הרב יוסף חיים זוננפלד סרב לברך את הקיסר הגרמני ווילהלם ה2 בעת ביקורו בישראל ב1898 היות ולמד ממורו ש"האומה הגרמנית מזרע עמלק יצאה...ואיך אלך לברך בשם ומלכות על קיסר, ששולט על אומה שנצטווינו למחות את זכרה..."
טיפולוגיה רעיונית – "עמלק שברוח"
"כל שונא ישראל הוא מזרע עמלק, מכאן שגם הצורר הנאצי והרודן הסובייטי היו מזרע עמלק... הרבה פנים יש לו לעמלק.... כיום ממלאים את מקומם נאצר ומנהיגי מדינות ערב" (הרב סולוביציק) עמלק הוא לא אומה אתנית, אלא כל מי שהוא שונא ישראל, ניתן להגיד שהוא עמלק.
ציור שלקוח מתוך תנ"ך שניתן לעולים חדשים: בסיפור של מלחמת ישראל ועמלק מופיע משה וידיו מורמות למעלה (סימן לניצחון של ישראל על עמלק).

שיעור 6 מוטיבים מרכזיים בסיפור המיתוס היהודי
השנאה של עם ישראל הוא כלי בידי האל – השונא משמש ככלי של אלוהים להחזיר את עם ישראל למוטב. מספר דוגמאות לכך:
הרב אלחנן וסרמן: "בשעה שקם על ישראל איזשהו "המן" יש לדעת, כי הוא אינו אלא מקל השלוח מן השמיים לחבוט בנו". נאמר במהלך השואה בהתייחס לעליית היטלר.
הרב אלכסנדר פרידמן: "הלחימה בנאצים היא חסרת שחר...... אם רואים את כל זאת, הרי אין צריכים אמונה גדולה כ"כ להרגיש את גילוי השכינה שהופיעה בידה החזקה וזרועה הנטויה להזכיר את בני ישראל על נדחיהם ועל אובדיהם, באלוהיהם, עמם ותורתם, ולהראות באובדן אותן האידיאות אשר נרתעו אחריהן בתקופה האחרונה". הוא קורא את אותם מעשי אלימות של הנאצים ואומר כי יש השגחה עליונה שמטרתה להחזיר את היהודים למוטב.
בצד השנאה שמשמשת כלי בידי האל, ישנה שנאה שאינה תלויה בדבר – שנאה שאין לה הסבר.
דוגמא לכך ניתן ללמוד מדבריו של הרב אברהם קורמן: "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב – לשנאת עשו ליעקב אין לחפש טעמים. הגויים תמיד ניסו להסביר מדוע הם שונאים יהודים. האמת היא שאין כל הסבר לכך. את החכם שונאים בשם חוכמות, את הטיפש בשל טיפשותו, את העשיר בשל עושרו ואת העני בשל עוניו, את המכוער בשל כיעורו ואת היפה בשל יופיו. זה מצביע, שאין סיבה לשנאת ישראל, כי בכל מצב, בו נמצא יהודי, שונאים אותו".
מוטיב נוסף הוא איום וקורבנות – תפיסה של קורבן נצחי / אולטימטיבי של היהודי. היהודים רואים את הגויים כאומות שתמיד מעוניינות להרוג אותם והם תמיד הקורבן.
"נכרית לא תיילד את בת ישראל, מפני שחשודין על הנפשות..." – יש חשד כי הנכרית תפגע בילוד. כך גם לגבי יחסי גבר ואשה – אסור קשר בין יהודי לגוי. אסור להתייחד, יותר מכך אם שנים עולים על סולם, תמיד היהודי יהיה למעלה, כדי שהגוי לא יוכל לרוצץ את גולגולתו. אין ליהודי להשתחוות בפני גוי מאותה הסיבה. במידה והוא נדרש לספר לגוי מהי דרכו, עליו לפרט לו דרך אחרת מזו שתכנן ללכת בה, פן הגוי יפגע בו בעת הולך הוא בדרך הנכונה.
הרב יעקב כולי: "למה נשתנה עמלק משאר האומות שנלחמו עם ישראל, והלוא פרעה היה רשע ואכזר ... וכיוצא בזה, קמו לישראל כמה אויבים ולא ציווה הקב"ה לזכור שנאתם... ולמה ציווה הקב"ה לנטור איבת עמלק ולהזהירנו על מחייתו? שבכל דור ודור שעומדים עלינו לכלותינו – הכל הוא מעמלק, שנתלבש בכל פעם באומה אחרת, לכן נצטווינו למחות מן העולם".
כניעה והכנעה מול אומות העולם – "וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" פסוק המתאר את שעשה יעקב בעת המפגש עם עשו. היהודים בתקופת הגלות צריכים להשפיל את עצמם ולפנות לגויים בצורה שלעיתים מבזה אותם, כפי שנהג יעקב לעשות אל מול עשו.
מדרש שלוש השבועות "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שיר השירים ב).
לפי המדרש לפסוק זה אלוהים השביע את עם ישראל ואת אומות העולם 3 פעמים: פעמיים את עם ישראל ופעם אחת את אומות העולם> את עם ישראל השביע שכשהם נמצאים בגלות אסור להם למרוד באומות העולם ודבר נוסף שאסור לעם ישראל לעלות בחומה, כלומר לא להשתקע במקום אחד עד שהמשיח יבוא ויעשה זאת בעצמו. מצד שני הצביע את אומות העולם שלא ירדו בעם ישראל בעת שהותו בגלות יותר מידי. אם עם ישראל יפר את אחת מהשבועות יתיר אלוהים את בשר היהודים כצבאות וכאיילות השדה.
עמידה בתוקף – מנוגד לכניעה והכנעה. ניתן לראות בסיפור מגילת אסתר: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". ביטוי מודרני לתפיסה זו של הרבי מילובביץ (מנחם מנדל שניאורסון): "והגויים הם לא יותר מאשר "גרזן ביד החוצב" – הם כלל לא בעלי בחירה, אלא רק כ"גרזן ביד החוצב בו".הגויים הם כלי בידי אלוהים.... רק כשעומדים מולם בתוקף... יקבלו מהם את כל מה שצריכים".
שנאה דטרמיניסטית – השנאה לעם ישראל היא נצחית: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". זוהי תפיסה מיתית. זוהי אמירה גורפת ולא היסטורית; אין הבחנה בין זמנים שונים.
לפי ההיסטוריון ישראל יעקב יובל המשפט הזה הוא פיקציה היסטורית, משפט שגוי מבחינה עובדתית, שנועד לטפח אידיאולוגיה של חולשה ושל קורבן נצחי. לדבריו ההיסטוריה היהודית מוכיחה שבמשך דורות רבים ובמקומות רבים לא עמדו על היהודים לכלותם, אלא קיבלו אותם, סבלו את נוכחותם, כיבדו את דתם.
בחירה – הפרדה – ייחודיות – בחירה בעם ישראל כעם סגולה. "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ,כו). הרב אלחנן וסרמן אמר: אם לא תשמרו על ההפרדה מאומות העולם, שמירה על הייחודיות ועל היהדות, אלוהים לא ישמור עליכם

שיעור 7 מסיפור מיתי לסיפור היסטורי: אנטישמיות וגזענות
נקודת המבט ההיסטורית – ניסיון של האדם לחקור ולהבין את עולם הטבע שמסביבנו, ללא סמכות חיצונית שתסייע לנו להבין את המציאות, התופעות הללו.
עידן הנאורות > "נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא אשם בו. חוסר בגרות היא אי יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת..." חוסר הנאורות הוא ההבדל בין תפיסת האנטישמיות כסיפור היסטורי לעומת תפיסתה כסיפור מיתי.
הסיפור המיתי נשען על טקסטים מקודשים – כדי לפרש את המציאות הוא מסתכל על פרשנות המקרא המורחב ודרך אותם מיתוסים הוא מפרש את המציאות או מקבל נקודת מבט מתוך סיפורי המיתוס. הנאורות דורשת מהאדם לא להסתמך על נקודת משען חיצונית, אלא להסתמך על נקודת מבטו שלו.
ההבחנה שבין מיתוס והיסטוריה היא גם ההבחנה בין שנאת ישראל לבין אנטישמיות.
מונח נוסף שזוכה להיות מאד רווח במאה ה-19 הוא "שאלת היהודים": אנשים שניסו להבין את התופעה של שנאת היהודים ולהבין את סיבותיה והשלכותיה. בכוונה השתמשו במונח "שאלה", היות ובעצם קיום ה"שאלה" חייבת שתהיה גם "תשובה".
לפי הרצל – כאשר התנועה הציונית תממש את פועלה תבוא לקיצה הציונות: "כשאך נתחיל להוציא לפועל את תוכניתנו, תידום האנטישמיות בכל אתר ולאלתר, כי זוהי כריתת שלום."
השימוש של התנועה הציונית היא ניסיון לפתור את שאלת היהודים בצורה מדעית; היה ניסיון להבין להסתכל על התופעה בנקודת מבט מדעית. בביולוגיה – תורת הגזעים, "דרוויניזם חברתי".
ציונות וגזענות
ברגע שתהיה ליהודים טריטוריה, הרי שאז תיעלם השנאה כלפיהם, היות והשנאה היא תוצר של האופי של היהודים בגלות. יהודי שיישב על קרקע, יעבוד "עבודה בריאה" (מבריאה את הגוף ואת הנפש) – הוא יהודי חדש ולא צריכה להיות כלפיו שנאה והוא יביא לסיומה של האנטישמיות.
הבעיה היא שעל פניו הניסיון הזה של פתרון ציוני הוא ליברלי, אולם התנועה הציונית – בראשית דרכה – השתמשה בשיח המדעי – ההיסטורי > היא אימצה לתוכה את נקודת המבט המדעית והשתמשה בה כדי לנסח את הפתרון ש הציונות; אותו שיח מדעי הוא ה"גזענות".
ההוגים הציונים:
 יחזקאל קויפמן – "ציונים רבים... מאמינים באמת ובתמים, שעלינו להיות תחילה.. אנטישמים טובים, כדי שנוכל להיות ציונים טובים." >> ציונים רבים אימצו את נקודת המבט ההיסטורית של תורת הגזע, עד כדי כך שהם בעצמם הפכו לאנטישמים.
 בנימין זאב הרצל – "באויב יש לנהוג כאויב... כשמתכוון ויליהלם טל לירות בתפוח שעל ראש בנו, יש לו מן המוכן עוד חץ אחד נוסף. אם תחטיא הירייה הראשונה את המטרה, ישמש החץ השני לנקמה. ידידים, החץ השני של הציונות נועד לחזהו של מאושל (= כינוי ליהודי "הישן", המזרח אירופאי)." >> אנחנו מנסים לתקן את היהודים. אם לא נוכל לתקן את האנטישמיות, נאלץ לשלוח את החץ ולהאשים באנטישמיות את אותו יהודי "ישן".
"בית לבני ישראל דלים וחולים, לבני אדם אומללים פי שלוש, מסובלים בשלושה חוליים רעים, בדלות, בנגעי הבשר והיהדות. הרע שבכולם היא האחרונה, מחלת הירושה בת אלפי השנה." >> היהדות היא "המחלה" אשר הביאה את האנטישמיות ואת החוליים הרבים מהם סובלים היהודים.
 מקס נורדאו – "... היהודי הוא כבד תנועה מבחינה גופנית, חדל זריזות עד כדי מסכנות, רפה אונים עד כדי לעורר רחמים, שהוא איטר בשתי ידיו.... כך טוענים האנטישמים ואנו עונים אחריהם 'אמן'... אכן, היהודי נופל בהרבה מאנשי סביבתו בשיעור קומתו..." >> הוא מפנים את אותו שיח שהיה נהוג בזמנו במאה ה-19. הוא לא ראה באפיונים אלה תוצר גנטי, קבוע שלא ניתן לשינוי, מהות ביולוגית, אלא הוא ראה בהם פועל יוצא של החיים בגלות –החיים ברדיפה מתמדת, אשר הביאו את היהודים למצבם הגופני.
"... נחדש, אפוא, את הקשר עם המסורות עתיקות הימים שלנו: נהיה שוב גברים עמוקי חזה, דרוכי אברים, עזי מבט..."
 נתן בירנבוים¬ – "רוח הנשך והשפל אשר הרחיק את ידינו מעבודת המחרשה והפטיש, הרמאות... הפחדנות המבריחה אותנו משורות הלוחמים וממלטת אותנו מהדו-קרב הגברי, הופעתנו המעוררת גיחוך וזרות – רשימה זו של מעלות ומידות טובות אחת מקורה: הגזע השמי שלנו." >> באמירה זו היה ניסיון לראות באופי, במאפיינים של היהודי תוצר לחיים בגלות.
 נחום סוקולוב – "הציונות היא חינוך העם היהודי לקיום אצילי ויחד עם זה היא ריפויים של המגרעות והסילופים וכל אותם המומים, שבאו בעטיו של הגטו ובתור ולדות הטומאה של ההתבוללות, אל תוך חיי היהודי ופשו באופיו. ע"י כך מקרבת הציונות את היהודים אל עמי התרבות והם נעשים יותר מובנים לאלה." >> הציונות היא "רפואה" לאותם פגמים / מומים של הגטו, של הגלות. אותם פגמים הם אלה שאחראים לכך שהסביבה הלא יהודית שונאת את היהודים.
 זאב ז'בוטינסקי – "... הרגש של העצמיות הלאומית טבוע בדמו של האדם, בטיפוס הגופני-הגזעי שלו, ורק בו בלבד... משום כך אין אנו מאמינים בטמיעה רוחנית. מן הנמנע הוא מבחינה פיזית,כי היהודי אשר נולד לכמה דורות בעלי דם יהודי טהור מכל תערובת, יסגל לעצמו את הלך נפשו של גרמני או צרפתי, ממש כמו שמן הנמנע הוא בשביל כושי – לחדול מלהיות כושי." >> תפיסה גזענית מאד של היהדות ושל היהודים. זליגה של גזע, מסורת שהיהודים נושאים על גבם. המקור היא היסטורי ולא מיתי.
 ארתור רופין – "... לא די שבאופן הטבעי נשתמרו אצל היהודים הסגולות המעולות הטבועות בגזעם אלא שע"י תהליך של בחירה (ברירה טבעית) ארוך וממושך עוד נתעלו אותן הסגולות ונתחזקו.... גרמו לכך שרק היותר פקחים והיותר חרוצים במובן הכלכלי החזיקו מעמד ונשארו קיימים... מכאן שהיהודי של זמננו הרי הוא באיזה מידה טיפוס אנושי מרובה ערך בייחוד..." >> משליך את התפיסה הדרוויניסטית על היהדות.
"... בבחירה הטבעית הקשה, שעל ידה נתקיימו (שרדו) רק היותר מסוגלים, יתבאר אולי גם אותו החיזיון, שהאשכנזים עולים על הספרדים ועל יהודי ערב בזריזות רוחנית, בכוח השכל ובשאיפה לדעת..." >> גם בתוך היהודים יש ברירה טבעית אשר מעמידה את היהודי האשכנזי מעל היהודי המגיע מארצות ערב וספרד.

בספרו "יהדות השרירים" טוען מקס נורדאו כי בר כוכבא היה גיבור שלא ידע מפלות וכי הוא היה דמות בה נתגלמה בפעם האחרונה בהיסטוריה העולמית היהדות המחושלת במלחמה, הששה לקראת הנשק.


שיעור 8 השיח הציוני: אידיאולוגיית שלילת הגלות
מהי אידיאולוגיית שלילת הגלות?
תפיסה ציונית הרואה ביהודים הפזורים בעולם כגולים מארצם. גלות זו, בדומה לתפיסת המסורת היהודית, נוצרה בעקבות חורבן בית שני בשנת שבעים לספירה. ואולם, עפ"י המסורת היהודית אנו מדברים על גלות שהיא אינה טבעית והיא עתידה להסתיים עם בוא המשיח, אך לפי הפרספקטיבה הציונית עם מעשה אנושי של חזרה אל מדינת ישראל דהיינו פיתרון חילוני. אידיאולוגית שלילת הגלות היא המשכו של אותו פיתרון של השיח הציוני, להציע מסגרת קיום חדשה ליהודים, שתבטל את מושא השנאה וסיבות השנאה כלפי היהודים. זוהי אידיאולוגיה אשר הייתה קיימת בשדרות ההגות הציונית ובפרקטיקה הציונית במשך כמה עשורים. אידיאולוגיה זו מבטלת את הקיום היהודי בגלות ורואה בו קיום שהוא אינו טבעי, לא מוסרי ולא בריא. הקיום בגלות, ע"פ תפיסה זו, יוצר עם שהוא אינו מוסרי, מחוץ למהלך ההיסטוריה וחסר כל משמעות. הביקורת הציונית על הקיום היהודי בגלות, כחלק מאידיאולוגית שלילת הגלות, היה לעיתים קרובות ארסי ובוטה.
לפי יוסף חיים ברנר: "... לעמנו אין טבע, אין עבודה, אין מולדת, אין חרושת המעשה, אין חינוך , אין ספרות עצמית ראויה לשם זה, אין אמנות. כל האגדה שלנו שאנו 'עם נבחר' אינה אלא כשאר אגדות! עמנו מעולם לא היה מעולם 'עם נבחר'.. זוהי טעות מרה, גאווה נפוחה, שקר ואחיזת עיניים..."
מספר שלבים באידיאולוגיית שלילת הגלות:
1) דור האבות – ביקורת על אורחות חיי היהודים וערכיה של היהדות המסורתית. הביקורת באה מתוך הוגים שבאו מתוך אותה מסורת.
2) דור בארץ – ניסיון לנתק בין היהדות המסורתית לבין הציונות. יהודי וציוני כערכים סותרים: "יהודי הגלות הם יהודים עלובים". בדור השני הביקורת הייתה בוטה יותר כנגד המסורת.
3) לאחר הקמת המדינה – ביקורת על ניצולי השואה. הביקורת הבוטה ביותר בשלביה של אידיאולוגית שלילת הגלות הייתה בשלב זה. ניצולי השואה נקראו 'אבק אדם', 'חומר אנושי ירוד'. ציטוט שנאמר ע"י תלמיד שגר בארץ לאחר השואה: "מה לנו ולהם? אנחנו לא מבינים אותם והם לא מבינים אותנו. יבואו משם יהודים עם קפוטות וסוחרים שעושים מסחר של שוק שחור..." – התייחסות אל אותם יהודים בצורה משפילה. הסבל שהיהודים עברו בשואה נתפס כסבל שהוא אשמתם בלבד ולא אשמת אף אחד אחר.
מה הקשר בין שלילת הגלות לנקודת המבט ההיסטורית על תופעת האנטישמיות?
תפיסת האנטישמיות היא לא שנאה מיתית, אלא תופעה ריאלית הניתנת לפתרון ממשי. הרצל בעצמו אמר כי הוא מבין את האנטישמיות ואף ניסה לתת לה פתרונות. הפתרון לכל בעיותיה של החברה היהודית, שבגינם יש אנטישמיות, הוא שלילת הגלות – נוציא את הגלות מתוכנו – הן מבחינה רוחנית הן מבחינה גשמית.
בהקשר של הציונות, מהם הביטויים של נקודת המבט ההיסטורית ביחס לאנטישמיות?
 שלילת אורח החיים היהודי בגולה ויצרתו של 'יהודי חדש' הן התרופה לאנטישמיות
 אידיאולוגית שלילת הגלות
 הקמת הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל הוא הפתרון לבעיית היהודים
 אם לא תהיה גלות לא תהיה אנטישמיות



מהו הפתרון הגלום באידיאולוגיית שלילת הגלות?
1) שלילת הגלות כמקום גיאוגרפי – יסוד של טריטוריה, מולדת, ריבונות יהודית. ברגע שהיהודים יצאו מהגלות ובאים לארץ ישראל הם מבטלים את הגלות ואז לא תהיה יותר אנטישמיות.
פינסקר: "היהודי במולדתו לא זו בלבד שאינו בן הארץ, אלא בן נכר איננו, הוא זר בפועל ממש. זר שאין כזרותו... היהודים הם גרים שאינם יכולים להעמיד להם נציגים, מכיוון שאין להם ארץ מולדת. מפני שאין להם כזאת, מפני שמולדתם אין לה גבולות להתבצר מאחריהם – על כן סבלם אין לו סוף."
הרצל: "... היציאה תהיה הדרגתית, ללא כל זעזוע ועצם תחילתה תהיה כבר סוף האנטישמיות. היהודים ייפרדו כידידים מכובדים, ואם יחידם ישובו אחר כך, יתקבלו בארצות הנאורות באותו סבר פנים יפה כמו אזרחי מדינות זרות אחרים."
אברהם שרון: "אלמלא היו היהודים גולים מארץ ישראל ומגעים לחרפת הגלות ולמדרגת עבדים עלובים מה עסק היה לשטרייכר והיטלר... ברור הדבר שגם עצמת התעמולה הרשעה נגדנו בכל כדור הארץ, כל ההרעלה האנטישמית... ברור שלכל אלה לא היה יסוד ולא אפשרות כלל, לו היינו עם לבדד ישכון בטריטוריה מיוחדת..." > לדבריו גם אם היו היהודים חיים במדינתם וגם אם היו נכבשים ע"י עם זר, עדיין לא היו סובלים כפי שסבלו במהלך השואה. לפי אברהם אם יש טריטוריה מוגדרת הרי שאין שום סיבה לשנאה כפי שהתקיימה בשואה.
2) תיקון אורחות חיי היהודים כפי שחיו אותה עד עתה. הפתרון הזה נגזר מהפתרון הראשון. קודם כל יש לגור בטריטוריה ורק אז תוכל לשנות את אורח החיים.
הרצל ("הגטו החדש") ונורדאו ("ד"ר כהן") – שניהם השתמשו במושג "חוסר הכבוד היהודי" – היהודים נחשבו כחסרי כבוד עצמי והגורם לכך היה הגלות.
במחזהו "הגטו החדש" כותב הרצל: "סלחי נא לי אמי על הצער... אתה, אבי, תבין! אתה אנך גבר!.... אחי, יהודים, יתנו לכם לחיות עוד הפעם – אם אך... מדוע תחזיקו בי בחזק יד?... רוצה אנכי – הלאה!... הלאה מתוך הגטו!..." > ביקורת סמויה על החיים של היהודים בגטו וגם לאחר שיצאו מהגטו עדיין חיו בתחושה של גטו.
ברנר: "היהודים בגלות חיים חי כלבים, חיי טפילות, המעוררים בנו תחושת גועל נפש עד כי יהדות שכזו מוכיחה שכל דברי האנטישמים ביחס אליה הנם אמת וצדק, אם נרצה להודות ואם לא נרצה... מה אילו היה איזה עם אחר במצבנו, ואנו היינו הגרמנים, הרוסים וכו' – האם לא היינו בזים לו? האם לא היינו שונאים אותו? האם לא היינו מטילים עליו מבלי משים כל עוון ואשמה?" > רואה באנטישמיות החיים בגלות דבר שהוא כמעט דבר מוכרח.
ביקורת על אידיאולוגיית שלילת הגלות
יחזקאל קויפמן במאמרו הביקורתי, 'חורבן הנפש', מכנה לאומיות אנטישמית את ביטוייה הקיצוניים של אידיאולוגיית שלילת הגלות. לדבריו הוגי הדעות בבוטותם וארסיותם לא השכילו להבין שפגיעתם הקשה היא אינה בגלות עצמה אלא ביהודים אשר חיים בגלות: "הלאומיות האנטישמית הזאת מבטאיה לא הרגישו מה טיבו של הרעל שהם משתמשים בו ... הם לא הרגישו, שלא את הגלות הם משניאים, אלא את העם. הם לא הרגישו, שאת נפשנו ואת דמנו הם מרעילים".
משלילת הגלות לממלכתיות
אידיאולוגיה ומדיניות אותה ייסד ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון. השיח של שלילת הגלות קיבל ביטוי מדיני כשהוקמה מדינת ישראל. בן גוריון כונן כחלק מתפיסתו האידיאולוגית את שיח שלילת הגלות כחלק מתוכנית המדיניות הממשלתית בשנים הראשונות של קום המדינה בתחום החינוך והערכים החברתיים. הממלכתיות של בן גוריון העתיקה את השיח של שלילת הגלות וניסתה לאחדו כשיח מדיני וככזה שאפשר לחנך על ברכיו את הדורות הבאים. פה בעצם אנו עדים לעליית מדרגה, ההגות הציונית היא לא רק מנסה לבנות עם ולכונן אומה, כאן אידיאולוגיית שלילת הגלות מקבל ביטוי קונקרטי ומדיני והופכת לאידיאולוגיה מנחה לפחות בשנותיה הראשונות של המדינה.
בשיח הממלכתיות של בן גוריון ניתן לזהות שתי גישות:
א. האנטישמיות היא תופעה שעברה מן העולם. סיבתה של האנטישמיות, הגלות, נעלמה בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, כשיש מדינה ריבונית אין כל טעם לדבר על האנטישמיות היא פסה מן העולם.
ב. מציינת את העובדה כי אין לראות באנטישמיות כתופעה שנעלמה מן העולם, אלא כתופעה קיימת אך שולית וכזו שאינה רלוונטית כלל ליהודים (עבריים) בארץ ישראל.

שיעור 9 מיתהיסטוריה
מיתהיסטוריה – בשיח הישראלי היום יש שילוב שמחבר ומאחד היבטים מיתיים והיסטוריים כאחד.
פולמוס האנטישמיות הערבית
התחיל עם מאמר בעיתון שפרסם ההיסטוריון יהושפט הרכבי – 1965 וקרא לו "האנטישמיות הערבית" {התפיסה ההיסטורית הרדיקאלית של התפיסה הציונית לא צלחה מכיוון שהשימוש בטרמינולוגיה ביחס לסכסוך בין ישראל ובין שכנותיה עדיין קיים}: "לא נעים לראות כך את הדברים, אולם הצורך העומד בפנינו הוא דווקא ראיית המציאות בלי כחל וסרק, ללא עיוותים שמקורם ברחשי לב ומשאות נפש אידיאולוגיות. האנטישמיות הערבית היא עיקר בעמדה הערבית בקונפליקט ונותנת לעמדה זו את משמעותה האמיתית" – הסיפור של המדינה היהודית ממשיך את ההיסטוריה היהודית של שנאה. המדינה היהודית לא פתרה את האנטישמיות. לפי הגישה הציונית כל המלחמות שהמדינה צריכה להתמודד איתם, אינן קשורות בהכרח לאנטישמיות, אלא לקונפליקטים בין המדינות.
לאחר פרסום המאמר, היו המון תגובות כנגדו: "רק עם לא מדיני כעם היהודי בעברו עלול היה לעורר שנאת המונים כדוגמת האנטישמיות" { זוהי דוגמא לאידיאולוגיה ציונית}.
בשלהי שנות השבעים, כעשור וחצי לאחר פרסום המאמר הראשון, נערך בישראל כנס בינלאומי שעסק באנטישמיות. המאמרים של כנס זה רוכזו בספר הנקרא 'שנאת ישראל לדורותיה', שמכיל גם את מאמרו של הרכבי מאמצע שנות השישים, ללא כל הסתייגות או ביקורת. המחלוקת סביב הפרסום הראשון והתמיכה הגורפת בסוף שנות השבעים, מלמדים על מפנה ערכים בחברה הישראלית. 'פולמוס האנטישמיות הערבית' הוא ביטוי של המפנה ועדות להתעצמותו של המיתוס המסורתי.
כ-15 שנים לאחר פרסום המאמר הראשון, פרסם הרכבי מאמר נוסף "האנטישמיות הערבית מחדש" (1980): "...כאילו אנטישמיות בארצות רחוקות איננה נסבלת ועליה מגיבים ישראלים בתרעומת ובטרוניה. ואילו אנטישמיות בארצות ערב היא, משום מה, נסבלת ועליה מוכנים לעבור בשתיקה... בחוגים ישראליים ויהודיים קיימת נטייה להונאה עצמית, להתעלם מתופעת האנטישמיות הערבית... ואפילו יש נטייה להכחיש את קיומה מינה וביה."
מה קרה במהלך 15 השנים הללו בשיח הישראלי? הפער מלמד על שינוי ערכים בחברה הישראלית. מה שניתן לראות שקרה בעשורים הללו, הוא התעצמותה של הפרספקטיבה המיתית בתרבות הישראלית, לעומת ההיסטורית שהייתה נהוגה עד אז.
שקיעת הממלכתיות וחזרתו של המיתוס היהודי
הדת האזרחית בישראל: "מערכת של סמלים המעניקה לגיטימציה לסדר החברתי..." – המסורת היהודית מקבלת משקל רב יותר; התפיסה הציונית הקלאסית – גרסה שיש להפריד בין יהדות לבין ציונות, ואילו הדת האזרחית החדשה – מנסה לחזור ולאחד בין הציונות לבין היהדות: "ישראל שוב אינה מנותקת מן המסורת הדתית או מן הגולה כפי שהייתה פעם... לקח השואה הוא שאין בטחון לחיים יהודיים בגלות ושמדינה יהודית היא הכרח... עפ"י הדת האזרחית החדשה, ישראל היא המשך ההיסטוריה היהודית והיא מקושרת במישרים לסבלותיהם של יהודי הגולה, והיא מוסיפה לשקף את מצבו הנצחי של העם היהודי – המבודד והנצור – תפיסה שקנתה לה הדגשה מיוחדת לאחר מלחמת יום הכיפורים". מדינת ישראל הפכה להיות עוד סמל של רדיפה אחר היהודים.
מדינת היהודים הפכה להיות המשכו של היהודי. היהודי פשט ולבש צורה אחרת והשנאה כלפיו הפכה משנאה כלפיו בשל היותו יהודי, לשנאה כנגד המדינה היהודית. שינוי מהתפיסה שהאנטישמיות נעלמה מן העולם, לתפיסה שהביטוי שלה הוא כנגד מדינת ישראל. ביחס לאותו שינוי כותב העיתונאי לוי יצחק הירושלמי בשנת 1975 את הדברים הבאים:
"עם הפיכת האו"ם למרכז האנטישמיות, הגיעה אולי השעה לקבוע על דלת ביתו של כל יהודי, בכל אתר ואתר, כתובת בזו הלשון: 'אני יהודי, אני ציוני'... כדי שסביבתנו הלא יהודית תדע חשיבותה של הציונות, שפירושה הוא יהדות, חייבת לגבור בתוכנו התודעה היהודית-הציונית בצורה מוחשית... עכשיו נקבעה הלכה חדשה – ובעצם ישנה ומושרשת במקורות היהדות – שיהדות וציונות חד הן, ויהודי הוא ממילא ציוני." {דבריו אלה הם ביטוי מובהק לחזרתה של הפרספקטיבה המיתית המבטאת בתוכה את מוטיב ההמשכיות, דהיינו מדינת היהודים כהמשכו של היהודי, יהודי וציוני חד הם}
ביטוייו של מיתוס שנאת ישראל בשיח הישראלי
אמונה אלון בהתייחסותה לועידת דרבן: "לא ברור מדוע העולם מפגין כלפינו היום יותר שנאה... אבל היהודים מאז ומתמיד לא הצליחו להבין את גורמי האנטישמיות, ואפילו חז"ל כשניסו לתת בדברים סמנים משלהם, התייאשו ופסקו: הלכה בידוע, עשו שונא ליעקב.פשוט שונא אין צורך בסיבה" – ועידת דרבן נתפסת כעוד ביטוי של שנאה כלפי המדינה היהודית.

עקבת המשמעות
עקבות המיתוס המסורתי בשיח הציבורי אינו שכיח והדברים אינם קיימים ומובאים תמיד בצורה ברורה ומפורשת. לא תמיד נוכל לראות את המיתוס הקלאסי בצורתו הנהירה עם גבולותיו הברורים כפי שמופיעים לעיתים קרובות בשלל מדרשי חז"ל. יחד עם זאת אנו כן יכולים, ואכן מוצאים עקבות משמעותיים ביותר של המיתוס, בשיח הציבורי במדינת ישראל. בבואנו לנתח את עקבת משמעות המיתוס בשיח הישראלי, אנו משתמשים במידה רבה של פרשנות המבוססת על סל הערכים, האמונות והדעות של הקורא ועל המכנה המשותף התרבותי עם כותב הטקסט.
 הרב מנחם ברוד: "...רק עמידה תקיפה ואיתנה מול הצורר וחבר מרעיו... היא שתציל את עם ישראל. לא פשרות, לא ויתורים, לא התחשבויות ולא רגישויות... 'לא יכרע ולא ישתחווה'..." בהוספת המשפט האחרון, הוא אומנם לא הוסיף שום משמעות חדשה למשפט הראשון, אולם הוא כן מכניס קונטקסט של מיתוס מסורתי (לא חיים בסכסוך בין יהודים לערבים, אלא מיתוס של שנאת ישראל).
 הרב מניס פרידמן: "הדרך היחידה להילחם באופן מוסרי היא הדרך היהודית: יש להשמיד את המסגדים שלהם ולהרוג את הגברים, הנשים והילדים (ואת הבקר)." כאשר הוסיף את המושג "הבקר" – התייחס לציווי של שמואל להריגת עמלק ולחיסולו הכולל (כולל ילדים, נשים וכל בקר).
 בנימין נתניהו: "...'נצח ישראל לא ישקר', זו אמונה פנימית שמשותפת לכולנו, דתיים וחילוניים, תמיד יקומו עלינו לכלותינו, אבל הקב"ה יצילנו מידם." – הסייפה של דבריו קשורים למיתוס היהודי. אין נקודת מבט היסטורית, אלא רק נקודת מבט מיתית. ביטוי זה הופיע לראשונה בסיפור שמואל ועמלק ושוב מחזיר אותנו לעקבת המשמעות של הביטוי.

{במסה 'ניסיון לזיהוי והבנה של תשתית האנטישמיות' אומר א"ב יהושע כי בניסיונו לזהות ולהבין את מבנה התשתית של שנאת ישראל הקרויה אנטישמיות, הוא נסמך על תפישה מסורתית יהודית ועל אמרתו של רשב"י: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב}
דת אזרחית – החוקרים צ'ארלס ליבמן ואליעזר דון יחיא, פרסמו בשנת 1983 ספר שנקרא הדת האזרחית בישראל. הם ניסו להבין את מערכת הסמלים, הערכים והאמונות אשר מעניקים לגיטימציה לסדר החברתי. לכל חברה יש את הסמלים, האמונות והאידיאולוגיה שלה, דוגמא לאידיאולוגיה יכולה להיות אידיאולוגית שלילת הגלות או אידיאולוגית הממלכתיות. הדת האזרחית במידה רבה מקבלת מאפיינים מהדת המסורתית, מלבד קיומו של האל, הרי שאנו יכולים למצוא לא מעט דברים דומים, ישנם טקסים ופולחנים אבל הם במשמעות חילונית. בשנים הראשונות של המדינה עד אמצע שנות השישים הדת האזרחית במדינת ישראל הייתה הממלכתיות, מאמצע שנות השישים אנו עדים לשקיעתה של הממלכתיות עם סמליה, ועלייתה של דת אזרחית חדשה שהופכת להיות דומה בסממניה לדת המסורתית. קיים ניסיון בשיח הציבורי לקרב בין מערכת הסמלים הדתית לחילונית, וכך אנו עדים להיווצרותו של יציר כילאים המחבר בין המסורת היהודית לסמלים של הלאומיות היהודית המתחדשת, המסורת היהודית זוכה לטביעת רגל ברורה יותר בשיח הציבורי במדינת ישראל.
הספר שלהם מנסה בעצם לשרטט תנועה על ציר, מגישת הממלכתיות מבית מדרשו של דוד בן גוריון, לגישה אשר קרובה למסורת ולדת היהודית.
הגדרה כללית למונח דת אזרחית:
במרכז הדת האזרחית לא קיימת ישות אלוהית אלא ישות אזרחית, קיימים בה אמונות, רגשות, סמלים וטקסים. במונחים מעשיים דת אזרחית הינה מערכת של סמלים שאמורה להעניק לגיטימציה לסדר חברתי ואחדות מוסרית, ואיזשהו צורך לייצוג האחדות דרך סמלים מקודשים.
מתוך ההגדרה הנ"ל נגזרים שני מאפיינים :
א. ביכולתה של דת זאת להשפיע רק על מי שהזהות האישית שלו עולה בקנה אחד עם הזהות הקולקטיבית.
ב. במרכז יש ישות חברתית ולא אלוהית לכן רמת המחויבות לא תהיה באותה מידה של הדת המסורתית.





שיעור 10 שיח השואה בחברה הישראלית
בשנים 1947-1948 מגיעים ארצה קרוב ל-200,000 ניצולי שואה. בסה"כ הגיעו לישראל כ-500,000 ניצולים. בשנים הראשונות לא קיבלו את הניצולים ב"זרועות פתוחות". תחילת רעיון שלילת הגלות – דיכוטומיה בין 'היהודי הישן' – זה שחי בגולה ולא יודע להתנגד, לעומת 'היהודי החדש' – חזק, גבוה, מחובר לאדמתו, יודע להילחם, יודע להתנגד ולא יושב על הספרים. ניתן לראות את ההפרדה בדבריו של בן גוריון לנושא הגלות – לאחר קום המדינה: "הגולה מסמלת את ריקנות החיים היהודיים..."
בשנים אלה לא דיברו על השואה מכמה הסיבות אובייקטיביות:
1) ניצולי השואה אשר הגיעו זה עתה ארצה, לא מעוניינים לדבר על מאורעות המלחמה ולחוות שוב את האירועים.
2) בשנה זו התחוללה מלחמת העצמאות, ולא רצו לדבר על המלחמה 'ההיא' (מלה"ע ה-2), בזמן שכבר יש פה מלחמה חדשה.
בשנת 1950 חוקק "חוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם". החוק הזה חוקק כדי להביא לדין את משתפי הפעולה היהודים, בחוק זה מביעה מדינת ישראל את דעתה ועמדתה כי היא היורשת הטבעית של ניצולי השואה, מדינת ישראל מנכסת לעצמה את ניצולי השואה וקורבנות השואה. מדובר כאן גם בהפגנת שרירים כלפי העולם: אנו מדינה ריבונית ויש לנו זכות לחוקק חוקים כאלה. הדגש בחוק הוא על המילה 'עוזריהם'. מדובר באחראים על הבלוקים בגטאות, על היודנראט ועל הקאפואים, אשר כביכול שתפו פעולה. דרך חוק זה ניסו לתת מענה למקרים רבים שאירעו בשנים הראשונות של המדינה, מקרים של ניצולים אשר זיהו את משתפי הפעולה בארץ ורצו להביאם לדין. בעקבות חקיקת חוק זה נערכו ארבעים משפטים במדינת ישראל, ובאחד מהם אפילו הורשע אזרח ישראל ונגזר עליו עונש מוות (שלבסוף זכה לחנינת הנשיא). היום אנו מבינים כי רוב משתפי הפעולה היו בין הפטיש לסדן, הם לא התנדבו לעשות את תפקידם הם הוכרחו לעשות זאת, ומי שסירב פשוט נרצח.

בשנת 1952 נחקק חוק השילומים בין גרמניה המערבית למדינת ישראל, בו הוסכם כי מדינת ישראל תקבל פיצוי בגין רצח ששת המיליונים. ההסכם הוא ביטוי של אינטרס משותף של מדינת ישראל שעמדה פשוטו כמשמעו על סף רעב (תקופת הצנע) ושל גרמניה המערבית אשר רצתה לחזור לקהילת העמים ולקבל לגיטימציה למדינה החדשה אשר נוצרה לאחר המלחמה.
בעקבות חוק זה אמר מנחם בגין את הדברים הבאים: "ולכן אני אומר לאדון בן גוריון לא יהיה משא ומתן עם גרמניה על זה אנחנו מוכנים למסור את נפשנו – ייהרג ובל יעבור .... יש לבן גוריון בתי סוהר ומחנות ריכוז.... לא תדעו רחמים כלפינו והפעם לא נדע רחמים כלפיכם. זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות".

בשנת 1953 מוקם באופן רשמי אתר הזיכרון וההנצחה "יד ושם". נחקק חוק בשם 'חוק הזיכרון לשואה ולגבורה'. רעיון הקמת אתר ההנצחה עולה עוד בשנת 1942 ע"י מרדכי שנהבי וזאת בעקבות ידיעות על רציחתם של כמיליון וחצי יהודים והידיעות מגיעות למדינת ישראל.

בשנת 1954 – מדינת ישראל חווה את אחד הפרשות המסעירות בתולדותיה והיא פרשת קסטנר. פרשה אשר הביאה לנפילתה של ממשלת ישראל השנייה ושימשה כשמן להזנת המערכת הפוליטית של הבחירות לממשלת ישראל השלישית. מעשיו של קסטנר לא היו נקיים וכי היהודים שעלו על הרכבת היו יהודים עם זכויות יתר, אחת הביקורות שהושמעה באותה תקופה הייתה "מי מסמיך אותך להחליט מי יחיה ומי ימות?"
פרשת קסטנר (1954) – ישראל רודולף קסטנר היה פעיל ציוני בקלוז' שבהונגריה. עד שנת 1944 יהדות גרמניה מונה כתשע מאות אלף יהודים, וגרמניה חסה על יהודים אלה בגלל הסכמים שהיו לממשלה הגרמנית עם ממשלת הונגריה. בשנת 1944 מתבצעת הפיכה פאשיסטית בהונגריה והגרמנים פולשים אליה ומתחילים ליישם את הפיתרון הסופי. קסטנר ישב בוועדת ההצלה בהונגריה בהוראה של ההסתדרות הציונית ושל הסוכנות היהודית, אשר מאוחר יותר התנערו ממנו. הוא ועוד מספר חברים ובניהם הנזי ברנט ניהלו משא ומתן עם אייכמן והימלר להצלת יהודים. העסקה בין קסטנר לבין אייכמן והימלר נקראה סחורה תמורת דם, דהיינו תנו לנו כסף וציוד ואנו נשחרר יהודים. מכל העסקה הזאת יצאה רכבת אחת של יהודים אשר מנתה כ 1684 יהודים ובתוכם כ 52 נפשות ממשפחתו של קסטנר. אדם בשם מלכיאל גרינוואלד החל להפיץ שמועות על כך כי קסטנר ניהל משא ומתן עם הנאצים עבור בצע כסף וטענתו המרכזית הייתה, שקסטנר הציל 1684 יהודים במחיר שתיקתו, שלא ידווח להיכן שאר יהודי אירופה נשלחים. מאחר וקסטנר נשלח ע"י ממשלת ישראל נפתח משפט דיבה כנגד מלכיאל, אולם מהר מאד ממאשים, קסטנר הופך למואשם. במשפט זה השופט לא יכול היה להוציא את קסטנר אשם כי הוא לא היה המואשם אולם טבע אמירה שחקוקה וצרובה עד היום בתודעה הישראלית יהודית "קסטנר מכר את נשמתו לשטן". הערעור עבר לבית המשפט העליון , הוא אינו מזכה את קסטנר כי אין ממה לזכותו הוא לא הואשם, אבל מנכה אותו מהאשמות נגדו פרט לאישום כי העיד לטובת קצינים נאציים במשפטי נירנברג עובדה שהייתה נכונה. קסטנר נרצח בפתח ביתו בת"א ב 1957.
בשנת 1955 מערערת המדינה על החלטת בית המשפט, מה שמביא להפלת הממשלה באותה השנה. בשנת 1957 נרצח קסטנר ע"י 3 מתנקשים בכניסה לביתו.

בשנת 1959 – נחקק חוק 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה', וכנראה לא היה ברור לחלק מעם ישראל כי ביום הזה לא מבלים וכי סוגרים את העסקים מוקדם, אז בוצע תיקון לחוק זה בשנת 1961 אשר כפה את סגירתם של מקומות בילוי ביום השואה.
מיקומו של אייכמן היה ידוע לבן גוריון כ-4 שנים לפני שאישר את הבאתו לישראל. למה הוא נתן את האות בשנות ה-60? בשל גלי ההגירה מצפון אפריקה. האוכלוסייה שמגיעה בגלי עליה אלה הייתה ברובה מסורתית, מצד אחד מאד מגוונת, אולם הופכת למאוד מפולגת. 'תנועת הכנעניות' – תנועה שתפסה תאוצה בשנות ה-50: בין העבריים שיושבים בארץ, לבין היושבים בגולה – אין קשר ואין דבר במשותף. כאן הם עבריים ושם הם יהודים. אם אנחנו שיושבים בארץ, דומים למישהו – הרי שזה לילידים שחיים כאן. התנועה ערערה את הביטחון של מנהיגות המדינה בשנים האלה. אניטה שפירא מכנה את בן גוריון כ'פוסט-ציוני' – למה? הוא מחק 2000 שנות גלות מההיסטוריה. מבחינתו מדינת ישראל היא קשר ישיר לימים בהם היה כאן בית לאומי, קרי בית שני.
בשנת 1962 נערך משפטו של אייכמן, אשר מהווה בעצם מהפך תודעתי אצל דוד בן גוריון ובחברה הישראלית. דוד בן גוריון בעקבות משפט זה רואה בניצולי השואה וסיפור השואה חלק מליבה של האומה היהודית. חשוב כי נבין, למשפט אייכמן הייתה אג'נדה פוליטית מאד ברורה, מטרתו העיקרית של משפט זה הייתה שבני הנוער הצעיר יבינו כי העם היהודי לא יצעד לעולם כצאן לטבח. כמו- כן נאום הפתיחה במשפט אייכמן של גדעון האוזנר מדבר על קורבנות השואה וניצולי השואה כמאשימים ולא כנאשמים, סטאטוס אשר לא היה ברור כלל לפני המשפט.
על ציר הזמן – מקום המדינה ועד למשפטו של אייכמן – מדינת ישראל חווה אירועים הקשורים בשואה כגון חקיקת חוקים, הסכם השילומים , פרשת קסטנר. באירועים הללו ניתן לראות כי האשימו את ניצולי השואה כאשמים ואחראים במה שקרה להם ובתוך כך פרשת קסטנר ושותפתו לדיונים מול אייכמן והימלר – הנזי ברנט, אשר טענה במשפטו כי "אין לכם מושג מה זה להיות יהודי מול הנאצים, אנחנו נלחמו כדי לחיות ולא להיות גיבורים זה לא מספיק לכם". בדבריה של הנזי בא לידי ביטוי כל היחס של החברה הישראלית לניצולי השואה אשר ראתה בהם אשמים לגורלם ומצבם, ואולי אחד משיאיה של האשמת ניצולי השואה וקורבנות השואה הוא משפטו של קסטנר.


תגובות למאמר

כתוב תגובה
כסף קל | הסברים | הרשמו עכשיו! | החשבון שלי | שאלות ותשובות | אודותינו | צור קשר
ניוזלטר | אחסון אתרים | שרתי משחק   .

כסף קל




שתף במייספייס